ניו אורלינס (New Orleans), העיר הגדולה ביותר במדינת לואיזיאנה (Louisiana), היא אומנם רק העיר ה-53 בגודל אוכלוסייתה בארה"ב (כ-390 אלף איש, נכון ל-2021), אבל השפעתה התרבותית חורגת בהרבה מגבולותיה שלה ומתפשטת לארה"ב רבתי וגם לעולם כולו. העיר הפכה ברבות השנים לשם נרדף למוזיקת ג'אז, לאדריכלות נהדרת, לאוכל מקומי פנטסטי, לאחד הקרנבלים המפורסמים בעולם הלא הוא המרדי גרא (Mardi Gras, "יום שלישי השמן" בצרפתית) ולתרבות וודו (Voodoo) מפותחת. העיר המאושרת והנינוחה ("The Big Easy", בלשון תושביה המקומיים) מבטאת בכל מאודה אופטימיות ויצירתיות כמעט בלתי נדלות, וזה מדבק גם את התיירים שמגיעים אליה.
ניו אורלינס חיה בין ניגודים קיצוניים, וזאת משום שהיא כור היתוך של השפעות רבות ומגוונות:
הקמה ב-1718 על ידי צרפת, ששלטה אז על חלקים נרחבים מארה"ב ומקנדה של היום ובהם על השטח בו ממוקמת העיר של היום. מלבד השם ("אורליאן החדשה" על שם פיליפ השני, דוכס אורליאן) הטביעה צרפת בעיר זהות אירופאית משהו.
שלטון ספרדי זמני (1763-1801) ששימר ופיתח את הארכיטקטורה האירופאית המובחנת של העיר, וגם אחראי לשמות רבים הקיימים עד היום בעיר.
העברת העיר משליטה צרפתית לבעלות אמריקנית (1803) במסגרת "רכישת לואיזיאנה" שכללה העברת כ-23 אחוזים משטחה הנוכחי של ארה"ב לבעלות אמריקנית.
קהילה שחורה שהתבססה בעיר כמעט בעל כורחה, בשל היותה של ניו אורלינס צומת מסחר מרכזי לשינוע עבדים - הודות למיקומה האסטרטגי של העיר במוצאו של נהר המיסיסיפי (Mississippi) למפרץ מקסיקו. אלה, בצוותא עם עמים ילידיים שחיו אלפי שנים באזור, העניקו לעיר תת תרבות ייחודית ומובחנת.
אבל לא הכל ורוד בניו אורלינס, שזכתה שלא בטובתה לפרסום גלובאלי בשל הוריקן קתרינה שהיכה בה ב-2005, גבה אלפי קורבנות, החריב שכונות שלמות בעיר והשאיר עשרות אלפי חסרי בית. ההוריקן אומנם היה תופעת טבע חריגה יחסית (בעיקר בעוצמתו), אבל הוא חידד בעיות יסוד מתמשכות שהעיר סובלת ממנה, ובראשן אי השוויון החברתי בעיר והתשתיות הירודות והלא מותאמות לעובדה שמרבית העיר נמצאת מתחת לפני הים. למטייל בעיר נראה במבט ראשון, וגם במבט שני, שהעיר השתקמה לחלוטין מהאסון ויצאה ממנו חזקה ומשגשגת יותר, אך נדמה כי הוא עדיין צרוב בליבותיהם של תושבי העיר כמעין מיתוס מכונן של משבר ושל גאולה.
אנחנו הגענו לעיר במועדו של המרדי גרא, אבל בשל הקורונה החגיגות הרשמיות בוטלו. בכל מקום אחר, כנראה שזה היה באמת סוף פסוק, אבל שום קורונה לא תמנע מתושבי ניו אורלינס מלציין את המאורע. ואכן, חגיגות רשמיות אומנם לא היו, אבל הבתים ברובע הצרפתי ההיסטורי - ליבה של העיר - קושטו לטובת המאורע והעיר לבשה חג, גם אם באופן קצת אחר. אכן, את השמחה של תושבי העיר קשה להעלים.
כל טיול בניו אורלינס מתחיל ברובע הצרפתי (Vieux Carré, "הרובע הישן" בצרפתית), שהוא בעצם העיר ההיסטורית. זהו רובע יפהפה המורכב מבתים אירופאיים בסגנון קלאסי בני שני קומות, ויש בו את כל מה שאתם יכולים לדמיין בעיר: חנויות קטנות ומטריפות בנושאים אזוטריים (חומרים לרקיחת תרופות פלא, בובות וודו, תחפושות מיוחדות), נגני ג'אז בכל פינת רחוב, גלריות מקסימות, בתי קפה צרפתיים משובחים ומסעדות מקומיות שוות. הרובע בנוי בסגנון של שתי וערב, והוא מספיק קומפקטי כדי לנפק את ההמלצה הבאה - אל תפסחו על אף אחד מרחובותיו. כל אחד מהרחובות ראוי להליכה נינוחה, אבל אם תעמידו אותי בפינה ותכריחו אותי לבחור, אז איאלץ להודות שהרחובות Bourbon, Royal, Decatur ו-Charters יפים במיוחד.
בחלקו הצפון מזרחי של הרובע נפרשת כיכר מיוחדת, Jackson Square, שכל תכליתה הוא לתת כבוד לאחת הקתדרלות היפות בארה"ב - קתדרלת סנט לואיס (St. Louis Cathedral) הקתולית, שהוקמה ב-1720 ועברה מספר שיפוצים ושינויים בחלוף השנים. הקתדרלה קרויה על שמו של לואי התשיעי, מלך צרפת שהוכתר כקדוש, והיא - בצוותא עם הכיכר - אנדרטה חיה להשפעה הצרפתית בניו אורלינס (וגם אחת ההשראות לטירת סינדרלה בפארק דיסני וורלד). זוהי אחת הנקודות היפות ביותר בניו אורלינס ואנחנו העברו כמעט שעתיים ברביצה בה ובהתבוננות על העוברים ושבים. אם כבר הגעתם לכאן, אל תפספסו את הביקור בקתדרלה עצמה (08:30-16:00, ללא עלות כניסה) ואת התצפית הנהדרת על הכיכר והכנסייה מ-Washington Artillery Park.
צפונית לרובע, תחום בין הרחובות Decatour ו-N Peters, ממוקם השוק הצרפתי. כיאה לניו אורלינס יש בו הכל מכל - שילוב כאוטי של חנויות אוכל, מסעדות, בתי קפה, תבלינים ועוד חנויות שטרם הצלחתי לתהות על קנקנן. מכל מקום זה מקום נהדר לשבת בו לשתות קפה (אל דאגה, פרק ההמלצות על אוכל ושתייה בהמשך) וליהנות מהארכיטקטורה הנהדרת של האזור.
מהאדריכלות האירופאית שמנו פעמינו אל הטיילת לאורכו של נהר המיסיסיפי, הכוללת למעשה שני פארקים מחוברים: The Moonwalk Riverfront Park ו-Woldenberg Park (ישנו פארק נוסף בעיר לגדות המיסיסיפי בשם Crescent Park, בו לא ביקרנו). זוהי תזכורת לחשיבותה של ניו אורלינס הממוקמת בדיוק בשפך הנהר הרביעי באורכו בעולם (6,027 ק"מ אורכו, ביחד עם יובלו הראשי, נהר המיזורי) לים הגדול. המתהלך בטיילת מביט בשלווה בספינות הנושאות תיירים, אבל לפני פחות מ-200 שנים ספינות אחרות שינעו עבדים ממערב אפריקה אל "העולם החדש", דרך הים אל הנהר ומשם צפונה אל מדינות ארה"ב. הפער בין השלווה בת זמננו לבין ההיסטוריה הטראגית של המקום הוא באמת כמעט בלתי נתפס. באופן סמלי, אנדרטת השואה של ניו אורלינס ממוקמת על הטיילת וגם היא מומלצת לביקור.
מהם החיים אם לא אותן תנועות אינסופיות מעצב לשמחה וחוזר חלילה? גם אנחנו עשינו את אותו מעבר חד מהטיילת לאורכו של נהר המיסיסיפי לאחד הפארקים השמחים שהיינו בהם, שכולו מחווה לאחד מבני העיר הגדולים ביותר שיצאו מהעיר - Louis Armstrong Park (פתוח ללא תשלום בין השעות 08:00-18:00). תושבי העיר רוחשים גאווה אדירה לארמסטרונג (1901-1971) - שנחשב בעיני רבים לגדול מוזיקאי הג'אז של המאה ה-20, ותמיד הכיר תודה לעיר בה נולד ושלדבריו העניקה לו את ההשראה ליצור מוזיקה. הגאווה הזו באה לידי ביטוי בפארק המקסים הזה: עשרות פסלים השוזרים בין ההיסטוריה של הג'אז ושל ניו אורלינס עם ההיסטוריה האישית של ניל ארמסטרונג, שבילים מתוכננים בקפידה לצידן של בריכות אקולוגיות ותחושת התעלות והשראה אמיתיות.
מחוץ לרובע ההיסטורי ישנן כמה אזורים מומלצים לטיול שנמצאים במרחק הליכה קצר מהמרכז. אני ממליץ במיוחד להצפין על רחוב Dauphine עד ל-Washington Square, ומשם דרומה דרך רחוב Frenchmen. גם כאן האדריכלות קלאסית, אבל מאוחרת יותר בזמנים ועל כן שונה למדי מהאדריכלות האירופאית המובחנת של הרובע ההיסטורי. בכלל, כשמרחיקים מעט מהרובע ההיסטורי מגלים עד כמה משתנה היחס בין מקומיים לבין תיירים, ויש בזה משהו מלא חן - בסוג החנויות, באומני הרחוב ובמוזיקאים - וגם בגרפיטי.
אם חשקה נפשכם בקצת עיר מודרנית אמריקנית, ניו אורלינס יודעת להציע גם את זה. אחד המקומות הטובים ביותר להתרשם מהעיר המודרנית היא בכיכר לפאייט (Lafayette Square) ברובע העסקים, הממוקם דרומית לרובע ההיסטורי. זוהי כיכר יפה ומתוכננת בקפידה, שמזכירה למבקר בה שאנחנו נמצאים, בכל זאת, בארצות הברית של אמריקה. הכיכר קרויה על שמו של המרקיז דה לה פאייט (Marquis de la Fayette), אציל צרפתי שנלחם בצד האמריקנים נגד הבריטים בסוף המאה ה-18 ומסמל את התרומה האדירה של צרפת לעצמאות האמריקנית (ביטוי נוסף לקשר הזה אפשר למצוא במקום אחר, מפורסם יותר - פסל החירות, שניתן כמתנה מצרפת לארה"ב).
ניו אורלינס ממוקמת באמצעו של אחד מאזורי הביצות הגדולים בארה"ב, ולמעשה בעולם כולו. זוהי ארצם של האליגטורים (בן הדוד האמריקני של התנין המוכר לנו) ושל צמחיה צפה ייחודית, אך זוהי לא פחות מכך ארצם של אמריקנים שונים מאוד מתושבי ניו אורלינס - לבנים ברובם המוחלט, שמרנים וכפריים. עבורי זו הייתה תזכורת לכך שניו אורלינס - העירונית, המגוונת והליברלית - היא למעשה יוצא הדופן במדינת לואיזיאנה השמרנית וההומוגנית, שמייצגת נאמנה את מדינות "הדרום העמוק" כולן. סיור ביצות (כמו זה שעשינו ושאנחנו מאוד ממליצים עליו) מעניק אפשרות נהדרת ללמוד על כל תושביה של הביצה - בעלי החיים ובני האדם כאחד (אזהרה - המבטא הדרומי באזור הזה הוא כבד במיוחד ולא קל למאזין ישראלי מן השורה).
ועכשיו - האוכל! העובדה שהעיר ממוקמת בצומת דרכים מורגשת באמת במטבח שלה, השונה מכל מטבח אחר בארה"ב. זהו מטבח שמגדיר מחדש את המונח פיוז'ן - השפעות אירופאיות, אמריקניות, שחורות וילידיות מתלכדות ביחד לכדי שלם הגדול מסך חלקיו (לחצו כאן להרחבה על המטבח ועל מקורותיו). אני ממליץ בחום לא לפספס את מרק הגמבו (Gumbo) המתובל בנדיבות, את כריך הפו-בוי (Po' Boy) שהוא ארוחה בפני עצמה, את פירות הים הטריים והמטוגנים ואת התבשיל הנפלא של אורז ושעועית אדומה (Rice and Red Beans). וכן, אם אתם הרפתקנים (ולא שומרים כשרות) - שווה לנסות גם את בשר הקרוקודילים המוגש בכל פינת רחוב. מסעדות מומלצות במיוחד הן Oceana Grill, Olde Nola Cookery ו-Killer PoBoys העממיות; ו-GW Fins היקרה למדי אך המעולה.
מעבר לאוכל, ניו אורלינס היא גם ממלכה של בתי קפה צרפתיים שמגישים - מלבד קפה מעולה (לצערי לא מחזה נפוץ בארה"ב) - את אחד הקינוחים הטעימים ביותר שטעמתי בחיי. זהו ה-Beignet (נהגה Ben-Yey), והוא מעין סופגניה אוורירית המעוטרת באבקת סוכר וטעימה בטירוף. עשו לעצמכם טובה ותגיעו לאחד מבתי הקפה המעולים של העיר (Cafe Beignet על שני סניפיו, Gazebo Cafe ו-Cafe Du Monde מומלצים במיוחד) - האוכל והקפה הנהדרים הם רק פתיח לקינוח האלוהי הזה.
נפרדנו מניו אורלינס בתחושה של צער, כאילו נפרדנו מאדם הקרוב לליבנו. יש בה משהו מאוד חי בעיר הזו, שהופך את כל החוויה של הטיול בה לאחרת לגמרי. זו לא רק העיר, מהיפות בארה"ב ולדעתי גם בעולם, אלא האנשים המאכלסים אותה והופכים אותה למה שהיא. הם ממלאים את בתי הקפה שלה, מנגנים בכל צומת דרכים, יושבים בפארקים שלה ובעיקר תמיד מחייכים. כן, אופטימיות, זה הדבר שמאפיין כמעט כל תושב שפגשנו - למרות העבר, ואולי גם בגללו. אם תרצו, יש משהו מאוד יהודי בניו אורלינס. זאת אומרת, אין כמעט שום דבר יהודי מעל פני השטח אבל בעצם מה יותר יהודי מלספוג משברים ומכות בהיקפים מעריכיים (כובשים ושליטים, עבדות, הוריקנים ועוד מרעין בישין) ובכל זאת לקום מחדש ולהמשיך לשמוח על הכאן ועל העכשיו, בליווי קצת (הרבה) אוכל וקצת (הרבה) מוזיקה.
טיפים של אלופים:
חובבי היסטוריה? מומלץ מאוד לבקר במוזיאון הלאומי האמריקני של מלחמת העולם השנייה (The National WWII Museum), שממוקם - לא תאמינו - דווקא בניו אורלינס.
חובבי חנויות מוזרות? Marie Laveau's House Of Voodoo ברובע הצרפתי ו-Mardi Gras World הן שתי חנויות ביזאריות ששוות, כל אחת בתחומה, ביקור.
נותרתם עם זמן פנוי? שווה לבקר ב-City Park, פארק ענק שהוא מעין מקבילה של הסנטרל פארק המפורסם של מנהטן.
איך להגיע? שדה התעופה הבינ"ל לואיס ארמסטרונג ממוקם כ-25 דקות מהעיר והוא מרושת בטיסות ישירות ולרוב לא יקרות לערים הגדולות בארה"ב. אומנם קשה יחסית לשלב את העיר במסגרת Road Trip קלאסי (אלא אם כן אתם מטיילים ב"דרום העמוק" או מתגוררים במטרופולין יוסטון), אבל היא לגמרי שווה גיחה ייעודית - בין אם אתם מטיילים בארה"ב או מתגוררים בה.
מתי לבקר? עדיף לבקר בניו אורלינס בין דצמבר לבין מאי - מזג האוויר נעים, יש פחות גשם באופן יחסי, ואין חשש מהוריקנים (שנפוצים בעיקר באוגוסט ובספטמבר). בחודשים פברואר ומרץ העיר לובשת חג לכבוד ה"מרדי גרא" אך היא גם עמוסה ויקרה באופן יחסי.
